מתי בפעם האחרונה העזתם או הרשיתם לעצמכם להביע כעס בעבודה, להתלונן, לבטא תסכול וחרדה או לשתף שנפגעתם ממישהו או משהו? ואני לא מתכוון בחדרי חדרים, באוזני קולגה קרובה, בסינון לעצמכם או עם שאריות של תחושת אשמה.
אם אתם באזור גילי (20++) מהמר שקשה לכם להיזכר. אם אתם נמנים על דורות צעירים יותר יתכן שדוגמאות לביטויים רגשיים מעין אלו עלו בזכרונכם ביתר קלות ומהירות ואולי אף אינכם מבינים על מה "המהומה". אז במיוחד עבורכם וגם סתם כי זה מעניין הנה כמה מילים בנושא.
רגשות, ודאי "שליליים", נתפסו שנים רבות כמופע לא מקובל ולא רצוי בזירת העבודה. מנקודת מבט מערבית מודרנית (ויש יאמרו "גברית") הציפייה היא שנשלוט ברגשות, ננהלם ונרסנם אחרת הם עשויים להיות לא "מועילים", להפריע לסדר הקיים ואף לעכב פרודוקטיביות. עצבנית? עצוב? מתוסכלים? אין בעיה. בבית אם אפשר. לעבודה נא להתייצב אסוף, ענייני, תכליתי ורציונאלי. במרוצת השנים ועל הציר שבין תפיסות מודרניות לפוסטמודרניות ניכרת תנועה מעניינת מריסון לשחרור, מנוקשות לגמישות, מהיררכי לשטוח, מסדר לכאוס, מהיגיון טהור ו"רובוטי" לרגש גולמי ו"אנושי".
תהליכים פוסטמודרניים נוכחים סביבנו במגוון זירות ומחלחלים גם לתחום העבודה. במיוחד כעת, בעולם שהוא גם פוסט קורונה. כזה שלאט לאט כבר לא נבהל משבירת מוסכמות וקודים, מערעור הסדר המוכר ואתגור מבנים ומערכות יחסים נוקשים.
בואו נציץ בכמה דוגמאות לחלחול שכזה עם דגש על נושא הרגש -
סביבת עבודה – אם בעבר משרדים היו חללים אפרוריים ופונקציונאליים היום כל משרד שני (במיוחד בהיי טק אך לא רק) נראה כמו גן ילדים - צבעוני, עם פינות רביצה ושלל משחקים. סביבה כזו לא רק שאינה נבהלת מרגש אלא נוצרת מתוכו ועבורו.
דרישות תפקיד – מבט חטוף במודעות דרושים מהעת הנוכחית מאפשר לראות עד כמה הפכו ביטויים של אינטליגנציה רגשית (הכלאה מעניינת לכשעצמה) למאפיינים נחשקים בהמון תפקידים וארגונים. מכולנו מצפים היום להיות בעלי יחסי אנוש מעולים (לא פחות), team players , אמפתיים, בעל יכולת הכלה וכיוצ'
רווחת העובד – תנאים סוציאליים זה ברור, גם מתנות לחגים ומסיבות ראווה אבל טיפול נפשי כבר מנגישים אצלכם בארגון ? אין ספק שהגבולות בין מרחבי החיים והצרכים הולך ומיטשטש.
דמות המנהל.ת – הרי על מה בעצם מצביעה הציפיה ממנהלים ומנהלות לשלב מכוונות משימות עם מכוונות אנשים אם לא על האיזון המיוחל בין רציונל ורגש. יותר מזה, שימו לב לאינפלציית המקצועות שנוצרו כדי להעניק יעוץ וליווי למנהלים.ות. אז נכון, הקשר הייעוצי יכול להתחיל מסימון מטרות "קונקרטיות" ולכוון ליעוץ "טכני" של העברת ידע וחידוד מיומנויות אבל בפועל נלווית לכך משאלה עמוקה יותר. במילים אחרות, יועצים ויועצות משמשים עבור מנהלים ומנהלות גם פונקציות "טיפוליות" של החזקה והכלה והמרחב הייעוצי מספק כתובת גם למצוקה הרגשית הנלווית לעשייה הניהולית.
יש עוד דוגמאות רבות אבל נראה לי שהפואנטה עברה.
האבולוציה הזו שכולנו שחקנים בתוכה לא פוסחת אם כן גם על זירת העבודה. מי שבעיקר עשויים ועשויות להבחין בה הם להערכתי אנשי ונשות HR. אלו מתוקף תפקידם נתונים בין המערכת לפרט או אם נרצה בין הציפייה לסדר, להגיון, לעמידה בכללים, להתנהלות פרודוקטיבית ולמשמעת לבין הכמיהה לנראות, למענה לצרכים אינדיבידואליים, לציפייה להכלה. בין הסופר אגו לאיד.
בדיון הזה שבין רגש לרציונל לא צריך לתפוס עמדה. אם לאמץ נרטיב פוסטמודרני חביב עליי ולפיו בסופו של דבר, הכל נתון על רצף, אז גם במקרה זה אין טעם ליפול לשיח בינארי של או או. כל ניסיון למצוא את הגבול המדויק שבין המותר לאסור ובין המקובל ללא ראוי עקר מיסודו. גמישות ותנועה זה שם המשחק. בכולנו יכולים להתגורר בכפיפה אחת מבוגר אחראי וילד מרדן. ותודה ל HR בתוכנו ומחוצה לנו שעוזרים ליישב את מה שאיננו סותר כי אם משלים זה את זה. וגר רציונל עם רגש. זה בריא, תנסו.