התקופה האחרונה, זו שעוד תיזכר כ"עידן הקורונה", מציפה מחשבות ורגשות רבים. אצלי, היא מעוררת גם תהיות סביב מושג המנהיגות, תפקידם של מנהלים ומערכת היחסים בינם לבין "ציבור" המנוהלים.
המשבר הבריאותי, הכלכלי והרגשי בו אנו נתונים כיום הוא בבחינת פרוג'קטור ענק ועוצמתי המאיר על מערכת היחסים הזו וחושף בה בעיני, בין היתר, פערי ציפיות והעדפות. בעוד ישנם שכמהים להנהגה אמפתית, נגישה, מצפונית, שרואה את הפרט ומקדשת ערכי שוויון ודוגמא אישית ישנם כאלו שמעדיפים אותה דווקא מרוחקת, שמרנית, כוחנית וסמכותנית וככל שהיא כזו כך היא מוערכת כחזקה ורצויה יותר. יש שיראו בניסוח זה רמיזה לציר פוליטי של ימין ושמאל, יש שאולי ייקחו את זה להבחנה בין סגנון "נשי" ל"גברי". בכל אופן זו אינה הפואנטה של הטקסט הזה מבחינתי. זו בסך הכול הקדמה לנושא שמעניין לדון בו, ולאו דווקא בהקשר של עתות משבר.
מה הנושא? סגנונות, תפיסות ועמדות בניהול ומה ש"מתחתן".
מנהלים רבים שאני פוגש במסגרת עבודתי מנסחים בגאווה את סגנון ניהולם (המצוי או הרצוי) במונחים של שוויון והדדיות. הם רואים בעובדיהם "שותפים" ואת עצמם כמי שמנהלים "בגובה העיניים". בעוד חלקם משתמשים בתפיסה זו כאמצעי מודע ומנוהל, שמותאם לרוח הדור והתקופה אני מזהה גם כאלו שרואים בה מטרה נעלה אך גם סיסמאתית. מתחת להצהרה הטרנדית והקצת מדוקלמת הזו מסתתרות לעיתים דווקא תחושות של בלבול, חוסר ביטחון, אשמה וקצת אובדן דרך ולאו דווקא סגנון ותפיסה ניהוליים מגובשים ובוטחים.
מי שהדברים מעוררים בקרבו אסוציאציות לסגנונות הורות ולשיח סביב התרופפות הסמכות ההורית, זה לא במקרה. ההקבלה בין הורות לניהול ובין התא המשפחתי ל"תא הארגוני" אינם המצאה שלי. בעידן פוסטמודרני המקדש ערכים של פלורליזם, שוויון ואינדיבידואליזם קיימת נטייה ברורה לשים את הילד/העובד/הלקוח/המועמד לעבודה במרכז. אנחנו עסוקים מאוד בחוויה שלו ובטוחים שאנו עושים משהו טוב, "עכשווי", "מודרני". רק מה, על הדרך אנחנו מאבדים מהערכים "התזונתיים" הטובים שיש לסמכות ההורית/הניהולית עבור קהל צורכיה.
אם לשוב לאותם מנהלים שיוצא לי לפגוש בכובעי האבחוני או הייעוצי אז אציין שלתחושתי חלקם מפרשים (לאו דווקא במודע) את המושג "סמכות" או עמדה היררכית במונחים מסורתיים של כוחנות, שליטה ועליונות. אלו מונחים שכבר אינם קבילים כל כך מבחינה ערכית בתקופתנו. בניסיון לאמץ סגנון מקובל ו"מעודכן" בורחים אותם מנהלים רחוק מידיי ולעבר מחוזות של ביטול ההיררכיה והתנערות מ"כוח" ומסמכות פורמאלית, משל הייתה האויב הגרוע ביותר של המנהיג העכשווי.
היררכיה היא תצורה טבעית של יחידה אנושית. חלקנו מאמצים אותה בחום נטול קונפליקטים, חלקנו מפנימים אותה באופן צייתני וחלקנו רבים איתה עד יומנו האחרון. כך או כך, אם אנו בוחרים להתקדם בקריירה לעמדה ניהולית טוב נעשה אם נבין לעומק כיצד אנו תופסים מושגים כמו היררכיה וסמכות, אילו ערכים אנו מדביקים למושגים אלו וכיצד זה צפוי להשפיע על הצלחתנו בניהול.
סמכות יכולה וצריכה להיות מיטיבה. כזו שדורשת, מצפה, מכריעה ומכוונת מחד אך גם מכבדת, רגישה, מעצימה ומגלה עניין אמיתי באחר מאידך. בין סמכות שתלטנית ומצמצמת למתירנית וותרנית יש חתיכת רצף שכדאי ללמוד לנוע עליו.
אם בחרתם לנהל אז יש בידכם יותר סמכויות וגם יותר אחריות ביחס למי שתחתיכם וכן, ניהול מגיע עם "תג מחיר" בצד מגוון תגמולים – אתם כבר לא חלק מהחבר'ה, יש סיכון של אובדן אהדה, יש בדידות ועוד ועוד. כשאנחנו בתוך הקשר ארגוני/משפחתי יש משמעות למיקומנו בהיררכיה וכשזו בשירות טובת הכלל ולא בשירות האגו של המחזיק בכוח הרי שהיא חיונית מאוד.
הנ"ל כתוב בלשון זכר מטעמי מגבלה מבאסת של השפה העברית אבל זה כבר לטקסט אחר.
Comments