• Gil Malka

קורס פיתוח מנהלים.ות הלכה למעשה ושמו "קורונה"

עודכן ב: אפר 24

רבות עוד ידובר, ייכתב וייחקר אודות השלכות תקופת הקורונה על זירת התעסוקה, על ארגונים ועל עובדים. אז הנה תרומתי הצנועה למאמץ.

עכשיו כשהתחלנו את פסטיבל סיום ימי הקורונה (שרק לא נתבדה..) אפשר סוף סוף להתחיל לעבד ולהבין מה עברנו ואילו משמעויות יש לתקופה זו עבורנו, ואלו חוצות מישורים וזירות חיים.

במאמר הנוכחי אני בוחר לכוון את הזרקור לקשר שבין תקופה זו על מאפייניה ואילוציה לבין אלו שזכו לנהל במהלכה. כן, זכו.

ארגונים רבים משקיעים משאבים לא מבוטלים בפיתוח שדרת הניהול שלהם. קיימים שלל סוגים של קורסים וגישות, רובם ככולם משלבים תוכן תיאורטי לצד התנסויות פרקטיות. התנסויות אלו, בין אם סימולטיביות או "אמיתיות" מהשטח, משקפות בפועל איזושהי מציאות נתונה אך "מוגבלת" בעוצמתה ואתגריה. ולכן גם בנפח השרירים שהיא יכולה לסייע למתאמנים בה לפתח.

עובדה ידועה היא שאדם השואף לחוות גדילה והתפתחות משמעותיות, כדאי לו שייקח מרחק מאזורי הנוחות והמוכרות לעבר מחוזות העמימות וחוסר הברירה ויהיה מוכן לשלם בכאב, אחרת שלא יצפה לחיטוב.

ואז הגיעה הקורונה. מעין מעבדה עולמית, עם חוקים משלה, ציוד של הביוקר וחיוך מטורלל מרוח על פניה, כאילו אומר – בואו נראה מה קורה אם נניח נסגור גבולות, נשבית תעופה, נעכב סחורות, נאסור התכנסויות ונבודד אנשים בביתם. בהצלחה.

אבל במבט לאחור או מהצד, הקורונה, בין יתר זהויותיה היא גם חתיכת קורס פיתוח מנהלים.ות "חינמי" (במירכאות כפולות ומכופלות). קורס לא מתוכנן, כולם מתקבלים אליו, לא כולם בהכרח מסיימים אותו בהצלחה. קורס לא קל בכלל.

אבל, הטקסט הזה אופטימי ומזמין את קוראיו לתפוס מרחק והפעם לשם התבוננות ובחינה של אותם שרירים, שבהחלט יתכן וגדלו משמעותית כתוצאה מהניסוי הקיצוני שמתחולל כאן.

הסיפור הזה של "לתפוס מרחק" הוא למעשה לב העניין. בעיני, אחד הקשיים אבל גם אחד ממנועי ההתפתחות המשמעותיים ביותר של כל אדם ושל מנהלים.ות בפרט, הוא היכולת להתרחק. להתרחק מהפרטים, להתרחק מהשוטף, להתרחק מהקונקרטי, להתרחק מהקרקע. וזה בדיוק מה שהקורונה אילצה אותם לעשות. ואלו שגילו די גמישות וסתגלנות אפשרו לעצמם להימתח בחסותה.

אבל בואו נהיה ספציפיים יותר ונבחן לאילו שרירים ניהוליים ישנו הפוטנציאל להתפתח הודות לתקופה זו.

בגזרת החשיבה והתוויית הדרך :

החשיבה המופשטת. זו שנתונה בין היתר, בבסיס המבט הרחב, האינטגרטיבי, החזוני והאסטרטגי.

לצד הצורך הברור להיות מאוד מעשי ותגובתי כשמתמרנים בתוך מציאות דינמית המשתנה תדירות חייבים מנהלים.ות גם לתפוס מרחק מהמציאות המוחשית והנוכחת, להרחיב מבט, לבחון מחדש את האסטרטגיה, להיזכר בחזון ולהשתמש בו כמצפן. זה נכון תמיד, ובפרט דווקא כשהכי "מפתה" להישאב ולהתנהל על ידי מציאות חזקה וזרה.

לא אגזים אם אניח שבתקופה הזו, כל מנהל.ת נדרשו לבצע התאמות כאלו ואחרות בזירת אחריותם. כדי לעשות זאת בדרך הנכונה ביותר היה עליהם, בין היתר, להשתמש בכלי מרכזי של חשיבה מופשטת – דמיון. ולכאן מתחברת גם החשיבה הגמישה ואפילו אחותה הנדירה יותר – החשיבה היצירתית.

בואו ניקח כדוגמא את הנושא של "הסבה מקצועית". הסבה שכזו, בין אם של אדם ובין אם של ארגון/מפעל, דורשת מהם "להתפשט" מהזהות והיעוד המוכרים, להבין לעומק ולרוחב את היכולות, הפוטנציאל, המשאבים והמנגנונים העומדים לרשותם ולתרגמם מחדש במהירות לכיוון תעסוקתי או עסקי אחר. מהלכים כאלו קרו למכביר בתקופת הקורונה ששיבשה לרבים את גזרת העיסוק הרגילה שלהם.

מרכיב נוסף בחשיבה מופשטת, שחיוני מאוד בעמדת הניהול וסביר שהתפתח אף הוא הנו - החשיבה התהליכית והמערכתית. הקורונה אילצה מנהלים.ות, בכל הדרגים, להבין ולראות בצורה בהירה יותר את קשרי הגומלין המתקיימים בין פעולות בגזרתם לאלו המתרחשות בגזרות אחרות בארגון ומחוצה לו. פתאום, בין אם מרצון או מכורח, התחזקה הראיה המערכתית הגשטאלטית ומנהלים.ות בכל הגזרות החלו להבין, עוד יותר מתמיד, איך מה שמתרחש בביתם תלוי ו/או משפיע כל כך על גזרות אחרות. תהליכי עבודה בעולמות כמו תפעול ולוגיסטיקה, מערכות מידע, אבטחת מידע, משאבי אנוש וכו' הפכו לפתע שקופים ונוכחים כל כך כי הם נגעו בכל אחד ואחת מעובדי ומנהלי הארגון.

בגזרת האופרציה :

ניהול רב תחומי. קרי, היכולת לתפעל מערך של משימות ואנשים תוך האצלת סמכויות לצד הנחיה, בקרה, ניהול משאבים ויישום שגרות ניהול. ובכן, זוהי אולי הגזרה בה הצורך או בעצם ההכרח לתפוס מרחק קיבל את הביטוי הכי מוחשי ומאתגר שלו.

במפגשיי עם מנהלים.ות, בין אם מעמדה אבחונית ובין אם מעמדה ייעוצית, אני מוצא שאחד האתגרים בגדילה במעלה סולם הניהול נעוץ בחוויה של אובדן שליטה. הציפיה שמנהל.ת יתרחקו מ"רצפת הייצור" ומהעשייה המקצועית, שפעמים רבות היוותה עבורם בסיס לתחושת ביטחון ומקור למוניטין, מייצרת לא אחת קושי ומצוקה אמיתיים. לוקח זמן ללמוד שתחושת השליטה אינה באמת נעלמת אלא מתחלפת ומקורותיה משתנים. כך יוצא שבפועל מנהלים.ות רבים נתפשים כריכוזיים ומתקשים לנוע בגמישות על הציר שבין מעורבות להתערבות. ואז כאמור הגיעה הקורונה והכריחה אותם ללמוד על בשרם את מלאכת הניהול מרחוק. לעיתים אנו זקוקים למרחק פיזי/גיאוגרפי כדי לתפוס מרחק מנטאלי או רגשי.

בגזרת המנהיגות :

ניהול הפרט, ניהול ממשקים וניהול קונפליקטים הפכו מורכבים יותר עקב גזרת הריחוק. היכולת להשפיע, לייצר שיתופי פעולה, להישען על כריזמה או אפילו לריב מתבררת כמוגבלת כשבתווך חוצצים הזום, הטימס ודומיהם. ומה קורה כשקשה, אם בוחרים להתמודד? נכון, מתפתחים.

תקופת הקורונה זימנה לא מעט אתגרי מנהיגות למנהלים.ות החל מהכורח לפטר או להוציא לחל"ת וכלה בצורך להניע ולרתום אנשים בתנאי עמימות, חוסר ודאות וריחוק.

אני מניח שכל העוסקים במלאכת הניהול מכירים וחווים במידה כזו או אחרת את המתח שבין ניהול אנשים לניהול משימות. בשגרה השוטפת של מנהלים.ות המשימות תופסות חלק משמעותי בתשומת הלב שלהם. מנהלים.ות, ודאי במגזר העסקי אך לא רק, נמדדים ביכולת שלהם להוציא לפועל, לממש את המשימה, לעמוד ביעדים ולהציג תוצאות. בהינתן שכך לא תמיד קל "לראות" את האנשים בדרך. בתקופת הקורונה, רבים מהעובדים היו רחוקים מהעין ואולי עקב כך היינו מצפים שיהיו גם רחוקים מהלב. אך אני סבור שדווקא במקרה זה ההפך עשוי להיות נכון יותר.

תקופה זו הבליטה עד כמה אנשים הם המנוע לעשייה. עד כמה ההשקעה בעובד ותשומת הלב לצרכיו ולרווחתו אקוטיים להצלחה ולהישרדות של הביזנס בימי משבר ובכלל. לא בכדי מעסיקים רבים יצאו מגדרם כדי לתדלק את המנוע הזה. יתרה מזו, מנהלים.ות ועובדים הפכו יותר מתמיד לשותפי גורל החולקים חוויות, חרדות, דילמות וקשיים דומים – הן בחייהם הארגוניים והן בחייהם האישיים. זהות זו בכוחה לפתח את שריר האמפתיה ואת ההבנה לגבי הקשר הישיר שבין רווחת הפרט לבין מוטיבציה ופרודוקטיביות.

מנהיגות, בהיותה תוצר של מערכות יחסים ותהליכים בינאישיים, ללא ספק אותגרה בתקופה בה נגזר על בני אדם להיות רחוקים זה מזה. אבל דווקא בשל המרחק והצורך לפצות ולגשר על הקשיים שהוא מזמן סביר כי מנהלים.ות הפכו ערניים יותר למשמעות של הקשר הבינאישי בינם לבין האחר.

יש להניח ששרירים ניהוליים נוספים נתרמו ותפחו בתקופה המדוברת אך ניסיתי לגעת בעיקריים. כך או כך, אתם שבחרתם בגישה מתמודדת וצלחתם את "חדר הכושר" של הקורונה (מטאפורה אחרונה, נשבע), עמדו עכשיו מול המראה, הקדישו זמן להתבוננות, בחנו את שריריכם. גם מכיוון שאחרי אימון קשה לגיטימי להרים לעצמכם אבל גם מכיוון שמודעות עצמית היא אם כל השרירים והמפתח להתפתחות אישית וניהולית. אל תתנו לשגרה, ככל שתשוב למידה כזו או אחרת של רוגע ודמיון לחייכם הקודמים, להשיבכם לדפוסים ישנים. לא חבל?


הטקסט הנ"ל הוא בעיקר פרי חשיבתי הסובייקטיבית. הרשות לפקפק, להטיל ספק, לחשוב אחרת נתונה ואף מומלצת (ומצופה ממנהלים.ות!). אם עוררתי מחשבה. עשיתי את שלי. תודה על הקריאה.

141 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול